|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| החג במקורות |
 |
ט"ו בשבט מוזכר לראשונה במשנה:
"ארבעה ראשי שנים הם -
באחד בניסן - ראש השנה למלכים לרגלים;
באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה;
באחד בתשרי - ראש השנה לשנים לשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות;
באחד בשבט - ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים - בחמישה עשר בו".
(מסכת ראש השנה א', א')
המילים "ראש השנה" אינן מציינות חג אלא תאריך בעל משמעות כלכלית. זה היה היום שהבדיל בין שנה לשנה לצורך חישוב המעשר שניתן לכוהנים, ללוויים ולעניים. |
|
|
| סמליותו של ט"ו בשבט |
|
ט"ו בשבט הוא למעשה סיומה של שנה חקלאית אחת ותחילתה של שנה חקלאית חדשה. הוא חל לקראת סיום החורף בארץ ישראל, תקופה שבה חשים את האביב המתקרב ומתחילים להבחין בפריחת העצים בעקבות הגשמים, וביניהם השקדייה הפורחת משיר הילדים הידוע.
ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, מסמל גם את הקשר בין האדם, האדמה והצומח:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ', "י"ט)
"כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז, ח')
התנ"ך מרבה בהשוואות בין האדם והעץ, וכך גם חז"ל. האדם והעץ קשורים שניהם לקרקע וזקוקים לאוויר, למים ולחום; שניהם שואפים לצמוח ולהתפתח בכיוונים שונים. |
|
|
| ט"ו בשבט הופך לחג |
|
הדעות חלוקות בשאלה מתי הפך ט"ו בשבט לחג של ממש. ייתכן שהיה זה בתקופת המשנה, וייתכן שרק במאה ה-16, שממנה כבר קיימות עדויות על ציון החג בתפוצות.
בשל הקשר ההדוק של ט"ו בשבט למצוות הקשורות לארץ ישראל ולאדמתה, התפתח יום זה בתפוצות ליום חג, המסמל את הגעגועים לארץ. מכאן המנהג לאכול פירות יבשים: בגולה היו אוכלים פירות יבשים שמקורם מארץ ישראל, כתחליף לפירות טריים. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
